שיעור החומש: את תקנת לימוד שיעור החומש כפי שהפרשה נחלקת לימי השבוע, קבע רבי שניאור זלמן מליאדי - המכונה אדמו"ר הזקן (הרבי הראשון בחסידות חב"ד). על פי התקנה, בכל יום מימי השבוע לומדים את החלק של הפרשה השייך לאותו יום עם פירוש רש"י.
שיעור התהלים: בשעת מאסרו של רבי יוסף יצחק שניאורסון - המכונה הרבי הריי"צ (הרבי השישי בחסידות חב"ד וחותנו של הרבי הנוכחי הרבי מלובביץ) בשנת תרפ"ז (1926/1927), הנהיגו קהילות חסידיות רבות לומר במנין את שיעור התהלים כפי שנחלק לימי החודש. לאחר שהרבי יצא ממאסרו, הוא הכיר תודה לחסידים שאמרו בעדו תהלים, ואמר שהיציאה ממאסר התאפשרה הודות לאמירת התהלים. עקב כך ביקש הרבי לקבוע את אמירת שיעור התהלים היומי בכל תפוצות ישראל כסגולה לענינים רבים.
שיעור התניא: הקביעות בלימוד ספר התניא במתכונתה הראשונית, נקבעה על ידי חסידי רבי שניאור זלמן מליאדי (אדמו"ר הזקן), שקבעו אחרי יציאתו מהמאסר בשנת תקנ"ט (1798) ללמוד בכל שבוע פרק אחד מספר התניא.על יסוד העובדה שחסידים התייחסו לספר התניא כמו תורה שבכתב (תורה שנתנה מעת הקדוש ברוך הוא) וכספר היסוד של החסידות, בדומה להתייחסות לחומש כספר היסוד של כללות התורה, תיקן רבי יוסף יצחק שניאורסון (אדמו"ר הרייצ) לומר מידי יום שיעור 'יומי' בספר התניא, באופן כזה שמידי שנה יסיימו את לימודו של ספר התניא על כל חלקיו.
שיעור הים יום: בשנת תש"ג (1942) יצא לאור לוח היו היום ובו ליקט הרבי מלובביץ פתגמים שונים משיחותיו וממכתביו של חמיו, רבי יוסף יצחק שניאורסון (אדמו"ר הריי"צ). על פי התוכנית היה בדעת הרבי להוציא לאור לוח נוסף שיועד להדפסה בשנת תש"ד (1943-4), אך עריכתו של הלוח לא הסתיימה, והוא לא יצא לאור. לבסוף, נקבע אצל חסידים לימוד יומי בספר אותו ערך וליקט הרבי, ובהמשך אף התייחס לכך הרבי בהזדמנויות שונות.
הערות
